מובא בגמרא תענית (ה' ע"א): "אמר רב נחמן לרב יצחק מאי דכתיב (הושע י"א ט'): "בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר"? משום דבקרבך קדוש לא אבוא בעיר? אמר ליה הכי אמר ר' יוחנן: אמר הקב"ה לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא בירושלים של מטה. ומי איכא ירושלים למעלה? אין [כן] דכתיב: 'ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו' " (תהילים קכ"ב).
רש"י: "משום שבקרבך קדוש, דהיינו, שאתה מטיב מעשיך לא יבוא הקב"ה בעיר-בשאלה? כך אמר [הקב"ה]: עד שיהא בקרבך קדוש [השכינה] למטה [בבית-המקדש], דהיינו [בתוך] ירושלים, לא אבוא בעיר שלמעלה [לבית המקדש שבתוך ירושלים שלמעלה]. ירושלים שלמטה תהא בנויה כעיר שחוברה לה, מכלל דאיכא ירושלים אחריתי למעלה".
וכן פירש רבנו חננאל: "הקב"ה לא יבוא בירושלים של מעלה, עד שיבנה ירושלים למטה, וישרה שכינתו הקדושה בתוכם".
וכן הסביר המהרש"א: "ירושלים של מטה כנגד ירושלים של מעלה, כנגד שער השמים, וכעין זה אמרו חז"ל בחגיגה (בפ' אין דורשין) 'בז' רקיעים [נמצא] זבול שבו ירושלים וביהמ"ק ומזבח' ". ע"כ.
וכן מובא בזוהר חדש (דפו"י דף ע"א ט"א):
"ועל דא, מיומא דאתחריב בי מקדשא, אומי קב"ה, דלא ייעול לגבה לעילא, עד דייעלון ישראל לתתא, דכתיב: (הושע י"א ט'): 'בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר' " וכו'.
תרגום
ועל כן מיום שנחרב בית המקדש, נשבע הקב"ה, שלא יכנוס למעלה, עד שיכנסו ישראל למטה בבית המקדש, כמו שכתוב וכו' עכ"ל, עיין שם. והרמח"ל הסביר ב"משכני עליון" (עמ' קנ"ו): כי לא פסק הבית למעלה, גם כי חרב למטה וכו', וכאשר חסר הכוח הזה, לא היה עוד זה הבית למטה, אך לא מפני זה חרב למעלה, רק החשיך ולא האיר כבראשונה וכו', עיין שם.
ספר אמרי רחמים
על חשיבות הבית השלישי
וכן מובא בהקדמה לתיקוני הזוהר (בד"ה פתח אליהו הנביא זכור לטוב בדפו"י דף י"ז ע"ב): שהקב"ה אמר שאינו נכנס לבית המקדש של מעלה, עד שהשכינה לא תכנס לבית המקדש של מטה. וז"ל: כתוב בשיר השירים (ה' ב'): " 'שראשי נמלא טל', מאי נמלא טל [למה נקט טל ולא מטר? ומתרץ], אלא אמר הקב"ה [הקב"ה אמר לשכינה], אנת חשיבת דמיומא דאתחרב בי מקדשא [וכי את חושבת שמיום חורבן בית המקדש, ששם היה דירתך], דעאלנא בביתא דילי [בבית המקדש של מעלה], ועאלנא בישובה [דהיינו בירושלים של מעלה], לאו הכי [אינו כן]! דלא עאלנא בביתי, כל זמנא דאנת בגלותא [הקב"ה גם כן הולך בגלות עם השכינה לשמרה מאחיזת החיצונים, ולכן, אינו נכנס לביתו בבית מקדש של מעלה, כל זמן שהשכינה בגלות].
הרי לך סימנא [שלא נכנסתי בבית], שראשי נמלא טל [ועולה בגמטרייא 39 ללא חישוב האות ה' היא השכינה]. ה"א שכינתא בגלותא, שלימו דילה וחיים דילה איהו טל, ודא איהו יו"ד, ה"א, וא"ו וה"א איהי שכינתא דלא מחושבן ט"ל [שם הוי"ה במלוי אלפין עולה 45, כך:יו"ד-20, ה"א-6, וא"ו-13, ה"א-6 סה"כ: 45 בגימטריא. מאחר ואות ה"א אחרונה היא השכינה, בגלות אינה עולה עם אותיות הוי"ה, נשאר גימטריא טל 39 כך: יו"ד-20, ה"א- 6, וא"ו- 13 סה"כ: 39 גמטריא ט"ל.
ואנו, בקיום התורה והמצוות, נחבר האות ה' אחרונה לשם הוי"ה], אלא יו"ד [20], ה"א [6] וא"ו – [13], דסליקו אתוון לחושבן ט"ל [שהם עולים בגמטריא ט"ל], דאיהי מליא לשכינתא [הקב"ה, ממלא בט"ל את השכינה] מנביעו דכל מקורין עלאין [ממוחא סתימאה דאריך אנפין שהוא מקור עליון וראשון, שמשם נמשך שפע הט"ל לרישא דז"א ומשם לרישא דנוקבא;
ולעתיד לבוא, לאחר שנבקש על השכינה, אז השכינה תיתן ה-ג' קולות הנ"ל לרעיא מהימנא כמבואר שם בזוהר בסימן שלפני ד"ה רע"א מהימנא]. מיד קם רעיא מהימנא ואבהן קדישין עמה [לעורר את הגאולה, שכן תם עונך בת ציון באורך הגלות, ולא יוסיף להגלותך]. עד כאן רזא דיחודא [דשם מ"ה]. [ע"פ פירוש מתוק מדבש ועוד מפרשים].
מובא בברכות (ג' ע"א): "איכא [ישנם] משמרות ברקיע ואיכא משמרות בארעא [בארץ], דתניא, רבי אליעזר אומר שלוש משמרות הוי הלילה, ועל כל משמר ומשמר יושב הקב"ה ושואג כארי, שנאמר (ירמיה כ"ה ל'): 'ה' ממרום ישאג וממעון קודשו יתן קולו שאוג ישאג על נוהו' [רש"י – מתאבל על חורבן ביתו]… אלא חשיב סוף משמרה ראשונה ותחילת משמרה אחרונה ואמצעית דאמצעיתא…
אמר רב יצחק בר שמואל משמיה דרב, ג' משמרות הוי הלילה, ועל כל משמר ומשמר יושב הקב"ה ושואג כארי ואומר: אוי לבנים, שבעוונותיהם, החרבתי את ביתי, ושרפתי את היכלי, והגליתים לבין אומות העולם.
תניא, א"ר יוסי פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל בא אליהו ז"ל ושמר לי על הפתח… ואמר לי: בני, מה קול שמעת בחורבה זו? ואמרתי לו: שמעתי בת-קול שמנהמת כיונה ואומרת, אוי לבנים שבעוונותיהם החרבתי את ביתי, ושרפתי את היכלי, והגליתים לבין אומות העולם. אמר לי: בני, חייך וחיי ראשך! לא שעה זו בלבד אומרת כך, אלא בכל יום ויום ג"פ אומרת כך, ולא זו בלבד, אלא בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין: יהא שמיה רבא מברך, הקב"ה [כביכול] מנענע ראשו ואומר, אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך, מה לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם".
וכן מובא בזוהר הקדוש (פר' ויקהל דפו"י דף קצ"ה ע"ב):
רִבִּי אֶלְעָזָר וְרִבִּי יוֹסֵי הָווֹ יַתְבֵי לֵילְיָא חַד, וְקָא מִתְעַסְקֵי בְּאוֹרַיְיתָא, עַד לָא אִתְפְּלִיג לֵילְיָא. אַדְּהָכִי קָרָא גַּבְרָא, בְּרִיכוּ בִּרְכָתָא, (אמר ליה רבי אלעזר, השתא הוא זמנא דקודשא בריך הוא עאל בגנתא דעדן לאשתעשעא עם צדיקיא, אמר ליה רבי יוסי, אמאי משתעשע קודשא בריך הוא) בָּכָה רִבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר, תָּא חֲזֵי, עַד הַשְׁתָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִזְדַּעְזָע, תְּלָת מְאָה וְתִשְׁעִין רְקִיעִין, וּבָטַשׁ בְּהוּ, וּבָכָה עַל חָרְבַּן בֵּי מַקְדְּשָׁא, וְאוֹרִיד תְּרֵין (י"ט ע"ב) דִּמְעִין לְגוֹ יַמָּא רַבָּא, וְאַדְכַּר לִבְנוֹהִי מִגּוֹ בִּכְיָה.
בְּגִין דְּלִתְלַת סִטְרִין אִתְפְּלַג לֵילְיָא, בִּתְרֵיסַר שַׁעְתֵּי דַּהֲווֹ רְשִׁימִין בֵּיהּ, וְאִי אִתּוֹסְפָן שַׁעְתֵּי בְּלֵילְיָא, אִינּוּן שַׁעְתֵּי דְּמִתּוֹסְפָאן, דִּימָמָא אִינּוּן, וְלָא אִתְחַשִׁיבוּ מִלֵילְיָא, בַּר תְּרֵיסַר דְּאִינּוּן דִּילֵהּ. וְאִינּוּן תְּרֵיסַר, אִתְפְּלָגוּ לִתְלַת סִטְרִין, (זהר רות כ"ו ע"א) וּתְלַת מַשִׁרְיָין דְּמַלְאָכִין קַדִּישִׁין, אִתְפְּלָגוּ (ס"א אתמנון) בְּאִינּוּן תְּלַת סִטְרִין.
מַשִּׁרְיָיא קַדְמָאָה, אִתְמַנָּא בְּד' שַׁעְתֵּי קָמַיְיתָא, דְּשֵׁירוּתָא דְּלֵילְיָא, לְשַׁבְּחָא לְמָארֵיהוֹן, וּמָה קָאַמְרֵי. (תהילים כד) לַיְיָ הָאָרֶץ וּמְלֹאָהּ וְגוֹ', כִּי הוּא עַל יַמִים יְסָדָהּ וְגוֹ', מִי יַעֲלֶה בְהַר יְיָ' וְגוֹ', נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב וְגוֹ'. מַאי טַעְמָא דָּא. בְּגִין דְּכַד לֵילְיָא פָּרִישׂ גַּדְפּוֹי עַל עָלְמָא, כְּדֵין, כָּל בְּנֵי עָלְמָא טַעֲמִין טַעֲמָא דְּמוֹתָא, וְנַפְקֵי נִשְׁמָתַיְיהוּ לְסַלְּקָא לְעֵילָּא, וְאִינּוּן מַלְאָכִין קַיְימִין וְקָא אַמְרֵי, מִי יַעֲלֶה בְהַר יְיָ. הַר יְיָ, דָּא הַר הַבַּיִת. מְקוֹם קָדְשׁוֹ, דָּא עֲזָרַת יִשְׂרָאֵל. כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, הָכִי נָמִי לְתַתָּא.
בְּגִין דִּבְכָל רְקִיעָא וּרְקִיעָא, כַּמָּה מְמָנָן, וְכַמָה סַרְכִין קַיְימִין תַּמָּן. וְכַד נִשְׁמָתִין נָפְקִין, בָּעָאן לְסַלְּקָא לְעֵילָּא, וְאִי לָא זַכְיָין אִינּוּן דַּחְיָין לוֹן לְבַר, וְאַזְלִין וְשָׁאטִין בְּעָלְמָא, וְנַטְלִין לוֹן כַּמָה חֲבִילֵי טְהִירִין, וְאוֹדְעִין לוֹן מִלִּין כְּדִיבָן, וּלְזִמְנִין מִלִּין דִּקְשׁוֹט, מִמַּה דְּאָתֵי לִזְמַן (רנ"ב ע"ב) קָרִיב, כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ.
וְאִינּוּן נִשְׁמָתִין דְּצַדִּיקַיָּיא, אָזְלִין וְשָׁאטָן לְעֵילָּא, וּפַתְחִין לוֹן פִּתְחִין, וְסַלְּקִין לוֹן לְגוֹ הַהוּא אֲתָר דְּאִקְרֵי הַר יְיָ', כְּגַוְונָא דְּרָזָא דְּהַר הַבַּיִת לְתַתָּא. וּמִתַּמָּן עָאלִין לְגוֹ הַהוּא אֲתָר דְּאִקְרֵי מְקוֹם קָדְשׁוֹ. דְּתַמָּן אִתְחַזְיָין כָּל נִשְׁמָתִין לְקָמֵי מָארֵיהוֹן. כְּגַוְונָא דָּא הַהוּא אֲתָר, דְּאִתְחָזוּן יִשְׂרָאֵל קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אֲתָר דְּאִקְרֵי עֲזָרַת יִשְׂרָאֵל. בְּשַׁעֲתָא דְּנִשְׁמָתִין קַיְימִין תַּמָּן, כְּדֵין חֶדְוָה דְּמָארֵיהוֹן, לְאִתְתָּקְנָא בְּהוּ אֲתָר, דְּאִקְרֵי קֹדֶשׁ (רנ"ח ע"ב) הַקָּדָשִׁים. וְתַמָּן רְשִׁימִין כָּל עוֹבָדֵיהוֹן וְזַכְוָון דִּלְהוֹן.
מַשִּׁרְיָיא תִּנְיָינָא, אִתְמַנָּא בְּאַרְבַּע שַׁעְתֵּי אַחֲרָנִין, וְלָא אַמְרֵי שִׁירָתָא, בַּר תְּרֵי שַׁעְתֵּי, עַד דְּאִתְפְּלַג לֵילְיָא, וְעָאל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן.
וְאִלֵּין אִינּוּן אֲבֵלֵי צִיּוֹן, וְאִינּוּן דְּבָכוּ עַל חָרְבַּן בֵּי מַקְדְּשָׁא. וּבְשֵׁירוּתָא דְּאַרְבַּע שַׁעְתֵּי אֶמְצָעֲיָּן, פַּתְחֵי וְאַמְרֵי, (תהלים קלז) עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ וְגוֹ', וְאִלֵּין אִינּוּן דְּבָכוּ עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל, עִמְּהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, (דף קצ"ו ע"א) מִמַּשְׁמַע דִּכְתִּיב גַּם בָּכִינוּ. וּמְנָלָן דְּבָכוּ תַּמָּן. דִּכְתִּיב, (ישעיה לג) הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חוּצָה. מַהוּ חוּצָה. דָּא בָּבֶל, בְּגִין דְּכֻלְּהוּ אוֹזְפוּהָ לִשְׁכִינָה עַד בָּבֶל. וְתַמָּן בָּכוּ עִמְּהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל. וְעַל דָּא פַּתְחֵי בְּהַאי, וּמְסַיְּימֵי זְכוֹר יְיָ לִבְנֵי אֱדוֹם וְגוֹ'.
כְּדֵין אִתְּעַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּדַרְגּוֹי, וּבָטַשׁ בִּרְקִיעִין כִּדְאַמָרָן, וְאִזְדַּעֲזָעוּ תְּרֵיסַר אַלְפֵי עָלְמִין, וְגָעֵי וּבָכֵי, דִּכְתִּיב, (ירמיה כה) יְיָ מִמָּרוֹם יִשְׁאָג וּמִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ יִתֵּן קוֹלוֹ שָׁאוֹג יִשְׁאַג עַל נָוֵהוּ, וְאַדְכַּר לוֹן לְיִשְׂרָאֵל, וְאָחִית תְּרֵין דִּמְעִין לְגוֹ יַמָּא רַבָּא. וּכְדֵין אִתְּעַר שַׁלְהוֹבִיתָא חַד דְּבִסְטַר צָפוֹן, וּבָטַשׁ רוּחָא חַד דְּבִסְטַר צָפוֹן בְּהַהוּא שַׁלְהוֹבִיתָא, וְאַזְלָא וְשָׁאֲטָא בְּעָלְמָא, וְהַהִיא שַׁעֲתָא אִתְפְּלַג לֵילְיָא, וְשַׁלְהוֹבִיתָא אַזְלָא וּבָטַשׁ בְּגַדְפוֹי דְּתַרְנְגוֹלָא, וְקָארֵי, כְּדֵין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָאל בְּגִּנְתָּא דְּעֵדֶן.
וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לֵית לֵיהּ נַיְיחָא עַד דְּעָאל לְגִנְתָּא דְּעֵדֶן לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא בְּנִשְׁמָתֵהוֹן דְּצַדִּיקַיָּיא. וְסִימָן (אסתר ז) כִּי נִמְכַּרְנוּ אֲנִי וְעַמִּי וְגוֹ'. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מִי הוּא זֶה וְגוֹ', וְהַמֶּלֶךְ קָם בַּחֲמָתוֹ מִמִּשְׁתֵּה הַיַּיִן אֶל גִּנַּת הַבִּיתָן וְגוֹ'.
בְּשַׁעֲתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָאל בְּגִּנְתָּא דְּעֵדֶן, כְּדֵין כָּל אִינּוּן אִילָנִין דְּגִּנְתָּא, וְכָל אִינּוּן נִשְׁמָתִין דְּצַדִּיקַיָּיא, פַּתְחֵי וְאַמְרֵי, (תהלים כד) שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְגוֹ'. מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד וְגוֹ'. שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְגוֹ'. וּבְשַׁעֲתָא דְּנִשְׁמָתְהוֹן דְּצַדִּיקַיָּיא דִּי בְּאַרְעָא אָהַדְרוּ לְגוּפַיְיהוּ, כְּדֵין אַתְקִיפוּ בְּהוּ כָּל אִינּוּן מַלְאָכִין, וְאַמְרֵי (תהילים קלד) הִנֵּה בָּרְכוּ אֶת יְיָ כָּל עַבְדֵּי יְיָ.
תרגום
רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי יוֹסֵי הָיוּ יוֹשְׁבִים לַיְלָה אֶחָד וּמִתְעַסְּקִים בַּתּוֹרָה טֶרֶם שֶׁנֶּחֱלַק הַלַּיְלָה. בֵּין כָּךְ קָרָא הַגֶּבֶר. בֵּרְכוּ בְרָכָה. (אמרלורביאלעזר, כעת הוא הזמן שהקדוש ברוך הוא נכנס בגן עדן להשתעשע עם הצדיקים. אמר לו רבי יוסי, למה משתעשע הקדוש ברוך הוא) בָּכָה רַבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר, בּא וּרְאֵה, עַד כָּאן זִעְזַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְתִשְׁעִים רְקִיעִים וְהִכָּה בָּהֶם, וּבָכָה עַל חָרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְהוֹרִיד שְׁתֵּי דְמָעוֹת לְתוֹךְ הַיָּם הַגָּדוֹל וְנִזְכַּר בְּבָנָיו מִתּוֹךְ בְּכִיָּה.
משום שלשלושה צדדין (חלקים) נחלק הלילה, בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת שֶׁהָיוּ רְשׁוּמִים בּוֹ, וְאִם נוֹסָפוֹת שְׁעוֹת הַלַּיְלָה, אוֹתָן שָׁעוֹת שֶׁנּוֹסְפוּ הֵן שֶׁל הַיּוֹם, וְלֹא נֶחֱשָׁבוֹת מֵהַלַּיְלָה, פְּרָט לִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שֶׁהֵן שֶׁלּוֹ. וְאוֹתָן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה נֶחֱלָקוֹת לִשְׁלֹשָׁה צְדָדִים, וּשְׁלֹשָׁה מַחֲנוֹת שֶׁל מַלְאָכִים קְדוֹשִׁים נֶחְלְקוּ (התמנו) בְּאוֹתָם שְׁלֹשָׁה צְדָדִים.
מַחֲנֶה רִאשׁוֹן מְמֻנֶּה בְּאַרְבַּע שָׁעוֹת רִאשׁוֹנוֹת שֶׁל רֵאשִׁית הַלַּיְלָה לְשַׁבֵּחַ אֶת אֲדוֹנָם. וּמַה הֵם אוֹמְרִים? (תהלים כד) לַה' הָאָרֶץ וּמְלֹאָהּ וְגוֹ', כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְגוֹ', מִי יַעֲלֶה בְהַר ה' וְגוֹ', נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב וְגוֹ'. מָה הַטַּעַם שֶׁל זֶה? מִשּׁוּם שֶׁכַּאֲשֶׁר הַלַּיְלָה פּוֹרֵשׂ כְּנָפָיו עַל הָעוֹלָם, אָז כָּל בְּנֵי הָעוֹלָם טוֹעֲמִים טַעַם הַמָּוֶת וְיוֹצֵאת נִשְׁמָתָם לַעֲלוֹת לְמַעְלָה, וְאוֹתָם מַלְאָכִים עוֹמְדִים וְאוֹמְרִים, מִי יַעֲלֶה בְהַר ה'. הַר ה' – זֶה הַר הַבַּיִת. מְקוֹם קָדְשׁוֹ – זֶה עֶזְרַת יִשְׂרָאֵל. כְּמוֹ שֶׁלְּמַעְלָה, כָּךְ גַּם לְמַטָּה.
מִשּׁוּם שֶׁבְּכָל רָקִיעַ וְרָקִיעַ כַּמָּה מְמֻנִּים וְכַמָּה שָׂרִים עוֹמְדִים שָׁם, וּכְשֶׁהַנְּשָׁמוֹת יוֹצְאוֹת, רוֹצוֹת לַעֲלוֹת לְמַעְלָה, וְאִם אֵינָן זוֹכוֹת דּוֹחִים אוֹתָן הַחוּצָה, וְהוֹלְכוֹת וּמְשׁוֹטְטוֹת בָּעוֹלָם, וְלוֹקְחִים אוֹתָן כַּמָּה קְבוּצוֹת שֶׁל רוּחוֹת וּמוֹדִיעִים לָהֶם דְּבָרִים כּוֹזְבִים, וְלִפְעָמִים דִּבְרֵי אֱמֶת מִמַּה שֶּׁעָתִיד לָבא בַּזְּמַן הַקָּרוֹב, כְּמוֹ שֶׁבֵּאֲרוּהָ.
וְאוֹתָן נִשְׁמוֹת הַצַּדִּיקִים הוֹלְכוֹת וּמְשׁוֹטְטוֹת לְמַעְלָה, וּפוֹתְחִים לָהֶם פְּתָחִים, וּמַעֲלִים אוֹתָן לְתוֹךְ אוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁנִּקְרָא הַר ה', כְּמוֹ הַסּוֹד שֶׁל הַר הַבַּיִת לְמַטָּה, וּמִשָּׁם נִכְנָסִים לְתוֹךְ אוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁנִּקְרָא מְקוֹם קָדְשׁוֹ, שֶׁשָּׁם נִרְאוֹת כָּל הַנְּשָׁמוֹת לִפְנֵי אֲדוֹנָם. כְּמוֹ כֵן אוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁנִּרְאוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַמָּקוֹם שֶׁנִּקְרָא עֶזְרַת יִשְׂרָאֵל. בְּשָׁעָה שֶׁהַנְּשָׁמוֹת עוֹמְדוֹת שָׁם, אֲזַי שִׂמְחַת רִבּוֹנָם הִיא, לְתַקֵּן בָּהֶם הַמָּקוֹם שֶׁנִּקְרָא קֹדֶשׁ הַקְּדָשִׁים, וְשָׁם רוֹשְׁמִים אֶת כָּל מַעֲשֵׂיהֶם וּזְכֻיּוֹתֵיהֶם.
מַחֲנֶה שֵׁנִי מְמֻנֶּה בְּאַרְבַּע שָׁעוֹת אֲחֵרוֹת, וְאֵינָם אוֹמְרִים שִׁירָה, פְּרָט לִשְׁעָתַיִם, עַד שֶׁנֶּחֱלָק הַלַּיְלָה וְנִכְנָס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְגַן עֵדֶן.
וְאֵלֶּה הֵם אֲבֵלֵי צִיּוֹן וְאוֹתָם שֶׁבּוֹכִים עַל חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. וּבִתְחִלַּת אַרְבַּע הַשָּׁעוֹת הָאֶמְצָעִיּוֹת פּוֹתְחִים וְאוֹמְרִים, (תהלים קלז) עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ וְגוֹ', וְאֵלֶּה הֵם שֶׁבּוֹכִים עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל עִם יִשְׂרָאֵל, מִמַּשְׁמָע שֶׁכָּתוּב גַּם בָּכִינוּ. וּמִנַּיִן לָנוּ שֶׁבּוֹכִים שָׁם? שֶׁכָּתוּב הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חֻצָה. מַה זֶּה חֻצָה? זוֹ בָּבֶל, מִשּׁוּם שֶׁכֻּלָּם לִוּוּ אֶת הַשְּׁכִינָה עַד בָּבֶל, וְשָׁם הֵם בָּכוּ עִם יִשְׂרָאֵל. וְעַל זֶה פּוֹתְחִים בָּזֶה, וּמְסַיְּמִים: זְכֹר ה' לִבְנֵי אֱדוֹם וְגוֹ'.
וְאָז מִתְעוֹרֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲלוֹתָיו וּמַכֶּה בָּרְקִיעִים, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, וּמִזְדַּעְזְעִים שְׁנֵים עָשָׂר אַלְפֵי עוֹלָמוֹת וְגוֹעִים וּבוֹכִים, שֶׁכָּתוּב (ירמיה כה) ה' מִמָּרוֹם יִשְׁאָג וּמִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ יִתֵּן קוֹלוֹ שָׁאֹג יִשְׁאַג עַל נָוֵהוּ. וְנִזְכָּר בְּיִשְׂרָאֵל, וּמוֹרִיד שְׁתֵּי דְמָעוֹת לְתוֹךְ הַיָּם הַגָּדוֹל, וְאָז מִתְעוֹרֶרֶת שַׁלְהֶבֶת אַחַת שֶׁבְּצַד צָפוֹן, וּמַכֶּה רוּחַ אֶחָד שֶׁבְּצַד צָפוֹן בְּאוֹתָהּ הַשַּׁלְהֶבֶת, וְהוֹלֵךְ וּמְשׁוֹטֵט בָּעוֹלָם. וּבְאוֹתָהּ שָׁעָה נֶחֱלָק הַלַּיְלָה, וְהַשַּׁלְהֶבֶת הוֹלֶכֶת וּמַכָּה בְּכַנְפֵי הַתַּרְנְגוֹל וְקוֹרֵא, אָז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִכְנָס לְגַן עֵדֶן.
וְלַקָּדוֹשׁ בָּרוּךָ הוּא אֵין מְנוּחָה עַד שֶׁנִּכְנָס לְגַן עֵדֶן לְהִשְׁתַּעֲשֵׁעַ עִם נִשְׁמוֹת הַצַּדִּיקִים. וְהַסִּימָן – כִּי נִמְכַּרְנוּ אֲנִי וְעַמִּי וְגוֹ'. (אסתר ז) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מִי הוּא זֶה וְגוֹ', וְהַמֶּלֶךְ קָם בַּחֲמָתוֹ מִמִּשְׁתֵּה הַיַּיִן אֶל גִּנַּת הַבִּיתָן וְגוֹ'.
בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנָס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְגַן עֵדֶן, אָז כָּל אוֹתָם עֲצֵי הַגָּן וְכָל אוֹתָן נִשְׁמוֹת הַצַּדִּיקִים פּוֹתְחִים וְאוֹמְרִים, (תהלים כד) שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְגוֹ'. מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד וְגוֹ'. שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם גְוֹ'. וּבְשָׁעָה שֶׁנִּשְׁמוֹת הַצַּדִּיקִים שֶׁבָּאָרֶץ חוֹזְרוֹת לְגוּפָן, אָז מַחֲזִיקִים בָּהֶם כָּל אוֹתָם מַלְאָכִים, וְאוֹמְרִים (שם קלד) הִנֵּה בָּרְכוּ אֶת ה' כָּל עַבְדֵי ה'. וְלָמַדְנוּ שֶׁזֶּה הַמַּחֲנֶה הַשְּׁלִישִׁי שֶׁאוֹמֵר אֶת זֶה בְּאַרְבַּע הַשָּׁעוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת.
וכן בזוה"ק (שמות דפו"י דף יז ע"ב):
תָּוָוה רִבִּי יִצְחָק וְאָמַר, וַדַּאי כְּתִיב, (משלי ל') תַּחַת שָׁלשׁ רָגְזָה אֶרֶץ, וּכְתִיב תַּחַת עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ. מְמָנָא דְּהֲוָה (ממנא) תְּחוֹת שֻׁלְטָנָא אַחֲרָא, וּמָלִיךְ, וְיָהֲבִין לֵיהּ שֻׁלְטָנָא, וְכָּל שֶׁכֵּן כַּד שָׁלִיט בְּיִשְׂרָאֵל. אָמַר רִבִּי חָמָא בַּר גּוּרְיָא, כַּד אֲנָח לְיִשְׂרָאֵל תְּחוֹת שֻׁלְטָנוּתָא דְּאוּמִין, יָתִיב וְגָעֵי וּבָכֵי, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (ירמיה י"ג) בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, בְּמִסְתָּרִים דַּוְוקָא.
תרגום כללי
תמה רבי יצחק ואמר, ודאי כאשר נותנים לעבד ממשלה ושלטון על ישראל, בשביל זה רועדת הארץ. עוד שם שכביכול הקב"ה בוכה על כך, כדכתיב (ירמיה י"ג י"ז): "במסתרים תבכה נפשי". והיא בצער על גלות השכינה מביתה. וכן המלאכים בכו בעת חורבן בית המקדש עם הקב"ה כדכתיב (ישעיה ל"ג ז'):"הן אראלם צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון". וכו' עיין שם.
וכן סיפר הרב הצדיק רבי חיים סנואני זצוק"ל: "בפעם הראשונה כאשר זכיתי להכנס בשערי ירושלים, העיר המהוללה, ובאתי בקרבה, ראיתיה חריבה ואבילה, שוממה ועזובה, ליבי נשבר בקרבי, ובעודי עומד נסער נשאתי עיני וראיתי את הס"מ עומד ומאיים על ירושלים עיה"ק כשרגלו האחת נצבת על מסגד עומר (מה שנקרא כיפת הזהב) והשניה על מסגד אלאקצה (כיפת הכסף), בראותי זאת הזדעזעתי וארכובותי דא לדא נקשן… ודע לך"- הוסיף רבנו חיים בפנותו לתלמידו- "שגדר סכנת נפשות בשבילי לעלות לירושלים ורק אי"ה בגאולה השלימה והאמיתית נזכה לעלות אליה". (מספר דרך צדיקים ח"א עמ' 194)
"על חוֹמֹתַיִךְ ירושלים הפקדתי שֹמְרִים כל היום וכל הלילה, תמיד לא יחשו, המזכירים את ה' אל דמי לכם, ואל תתנו דמי לו, עד יכונן ועד ישים את ירושלים תהלה בארץ" (ישעיה ס"ב ו' ז') ודרשו חז"ל על כך במנחות (פ"ז ע"א): "מאי אמרי [השומרים שכתוב עליהם שתמיד לא יחשו – לא יפסקו מלבקש]? אמר רבא בר שילא: 'אתה תקום תרחם ציון' (תהלים ק"ב). ר' נחמן בר יצחק אמר: 'בונה ירושלים ה'. ומעיקרא מאי אמרי (קודם החורבן מה אמרו)? אמר רבא בר שילא, אמרו: 'כי בחר ה' בציון', וגם לעתיד לבוא עתידים המלאכים להיות שומרים ולומר: 'כי בחר ה' בציון' ".
ובישעיה פירש רש"י – שהשומרים הם המלאכים, המזכירים את ה' על חורבנה. והאבן עזרא פירש – השומרים הם אבלי ציון, שאין להם עסק, כי אם בכי, ולא ישנו בלילה כשומרי החומות.
ופירש המצודת דוד: אבלי ציון הם השומרים שיתמידו בבכי, תפילה ובקשה על הבית, כשומרי החומות, שאינם זזים מהשמירה, ולא יפסיקו לבקש בשום זמן. והנביא מזרזם, לומר להם: אתם, המתאבלים על ציון [הוא בית המקדש], להזכיר את המקום [הקב"ה] על בניינה, לא יהא שתיקה לכם, אלא התאבלו ובקשו להזכיר את ה' תמיד [וכן י"ל הלימוד על בית המקדש השלישי הוא כזכירה וכבניין הבית].
ואל תניחו את ה' לשתוק מלבנותה, אלא הפצירו בו עד יכונן את ירושלים ובית המקדש על כנם ובסיסם.
ופירש הרד"ק: השומרים הם המלאכים, וכן אבלי ציון שמבקשים על כך יום ולילה, וכן כל ישראל שבגלות, שמזכירים בתפילה, עליכם להזכיר, ואל תפסיקו מלבקש מלפני ה', עד שיבנה ציון [בית המקדש], וכפל הדבר, שלא נפסיק אנו מלבקש, ונזכיר לפניו תמיד.
וכן פירשו מצודת ציון והמלבי"ם: שלא נפסיק מלבקש על בית המקדש, עד שנזכה לבניינה. וב"יסוד ושורש העבודה" (ישעיה ס"ב) כתב: "הענינות והבכיה על גלות השכינה הקדושה ועל חורבן בית המקדש היא עבודה גדולה ועצומה מאוד לפני הבורא יתברך, ואף הצדיקים שבגן-עדן וכל פמליא של מעלה וגם הקב"ה בעצמו, כביכול – כולם בוכים בכל לילה על חורבן בית המקדש", ע"כ.
וכן פסק מרן בשו"ע (בחלק אורח חיים סימן א' סעיף ב'): "המשכים להתחנן לפני בוראו, יכוין לשעות שמשתנות המשמרות, שהן בשליש הלילה ולסוף שני שלישי הלילה ולסוף הלילה, שהתפלה שיתפלל באותן שעות על החורבן ועל הגלות – רצויה". סעיף ג': "ראוי לכל ירא שמים, שיהא מיצר ודואג על חורבן ביהמ"ק ".
ובמשנה ברורה (סעיף ט') כתב: "המקובלים האריכו מאוד בגודל מעלת קימת חצות, כי רבה היא. וכבר נדפס בסידורים סדר ההנהגה ע"פ כתבי האר"י ז"ל".
במגן אברהם הביא את הרקנטי (פ' בראשית כ'), וז"ל: "וי"א זמן בקשת רחמים הוא סוף הלילה, ואני אכריע, כי בחצות ראוי לבקש רחמים על כנסת ישראל ועל בניה כו', ובסוף הלילה יבקש צרכיו, ובקשה זו צריכה בנפילת אפים", עכ"ל.
הגמרא במסכת בבא בתרא (דף ס' ע"ב) מביאה מעשה וז"ל: "כשחרב הבית בשניה, רבו פרושין בישראל, שלא לאכול בשר, ושלא לשתות יין. נטפל להן ר' יהושע, אמר להן: בני, מפני מה אי אתם אוכלין בשר, ואין אתם שותין יין? אמרו לו: נאכל בשר, שממנו מקריבין על גבי מזבח, ועכשיו בטל?! נשתה יין, שמנסכין על גבי המזבח, ועכשיו בטל?! אמר להם: א"כ לחם לא נאכל, שכבר בטלו מנחות, אפשר בפירות; פירות לא נאכל, שכבר בטלו בכורים, אפשר בפירות אחרים; מים לא נשתה, שכבר בטל ניסוך המים. שתקו (לפי שאי אפשר בלי מים בשם ר' שלומי כ"צ נר"ו) אמר להן: בני, בואו ואומר לכם: שלא להתאבל כל עיקר, אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה; ולהתאבל יותר מדאי, אי אפשר, שאין גוזרין גזירה על הצבור, אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה". וכאן ציין ר' יהושע בן חנניא איך צריך להתאבל. רואים מכאן שבדור החורבן היתה ממש אבלות אצל אנשים, ולצערנו, בימינו, מרוב אריכות הגלות לא דורשים הדבר, כמו שנאמר: "לציון אין דורש".
דוד בורח משאול, לאחר שנמשך למלך ע"י שמואל הנביא [בהיותו בגיל עשרים ותשע שנה, בערך] אל שמואל הנביא, והם מחפשים יחדיו היכן צריך בית המקדש להיבנות (שמואל א' י"ט י"ח, זבחים נ"ד ע"ב). כעבור כעשרים שנה, בערך, דוד מבקש לבנות בית לה'. אך הנביא אומר לו בדבר ה', שלא הוא יבנה הבית, אלא בנו, שלמה, שעתיד להיוולד לו. העם יודע, שאת בית הבחירה יבנה בנו של דוד, שעתיד למלוך אחרי דוד, ולא דוד המלך. כעבור חמש עשרה שנה, בערך, פורצת מגפה, לאחר שדוד סופר את העם, ומתים מהעם כשבעים אלף איש.
ובדברי חז"ל הובאו מספר הסברים מדוע מתו מהעם. אחד מההסברים הוא: (מדרש שמואל פרשה ל"א ד"ה [ד] וישלח ידו): "כל אותן האוכלוסין, שנפלו, לא נפלו, אלא על ידי שלא תבעו בבנין בית המקדש. והרי דברים קל וחומר, ומה אלו [שלא] ראו בבנין בית המקדש כך, אנו על אחת כמה וכמה! לפיכך, התקינו הנביאים הראשונים שיהיו ישראל מתפללין שלש פעמים בכל יום, ואומרים: השב שכינתך לציון, וסדר עבודתך לירושלים עירך".
ונשאלת השאלה: מאחר והעם ידע, שה' אמר לדוד, שבנו שלמה שימלוך אחריו, הוא אשר יבנה הבית, אם כן מדוע נענשו? שכן את הבית צריך לבנות המלך, כמו שפסק הרמב"ם (בהלכות מלכים פ"א ה"א ובפרק י"א ה"א) א"כ מה היתה התביעה מהעם, הרי החובה לבנות את בית המקדש חלה על המלך? ואפילו אם העם היו רוצים, לא היו יכולים לבנותו, ואין הדבר תלוי בהם, א"כ מדוע נענשו?
ובילקוט מעם לועז (שמואל ב' פרק כ"ד פס' ב' בדף ד"ש תירץ בשם מדרש שמואל ל' א'): היה ראוי שכל ישראל ישתדלו שיהיו הם הבונים ולא דוד, ע"כ. וידוע המדרש במסכת מכות (דף י' ע"א) וז"ל: "א"ר יהושע בן לוי: מאי דכתיב (תהילים קכ"ב, א') 'שיר המעלות לדוד שמחתי באומרים לי בית ה' נלך'? אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבש"ע, שמעתי בני אדם, שהיו אומרים, מתי ימות זקן זה, ויבוא שלמה בנו, ויבנה בית הבחירה, ונעלה לרגל, ושמחתי" עכ"ל. מובן מכאן, שאנשים חשבו שדוד, כביכול, מעכב בניית ביהמ"ק, ולא השתדלו בדבר בעצמם, ואילו דוד, מצידו, היה מעדיף שלא תתעכב בניית ביהמ"ק בגללו (ובהמשך הגמ' שם). אלא שה' אמר לו: 'כי טוב יום בחצריך מאלף' (תהילים פ"ד, י"א) טוב לי יום אחד, שאתה עוסק בתורה לפני, מאלף עולות, שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח".
ועדיין הדבר קשה להבנה, שכן ה' אמר לדוד המלך על ידי הנביא, שבנו שלמה יבנה הבית. אם כן, כיצד יכלו העם לבנות?
וכתב שם הסבר נוסף: ונרמז במדרש תהלים (פסוק י"ז), שאמר כן גד לדוד, שאותם שבעים אלף שנפלו בימי דוד, לא נפלו אלא על שלא תבעו ענין בית-המקדש. *כלומר העם נענש על שלא התעורר וביקש בניית בית המקדש. אבל, לכאורה, עדיין קשה, שהרי מה להם לבקש דבר, כשידוע להם שה' אמר שרק שלמה בנו יבנה את הבית?
וכתב ידידי ר' שושן חורי הי"ו: אף שידעו שה' אמר לדוד, ששלמה בנו (ולא הוא) יבנה את בית המקדש, מכל מקום, היה להם להתפלל ולבקש ולתבוע שוב ושוב מהקב"ה שיבנה את ביהמ"ק, כי גדול כח התפילה לבטל גזרות, וכמו שאמר (ברכות י' ע"א) חזקיה המלך (מזרעו של דוד המלך) לישעיה הנביא: "בן אמוץ, כלה נבואתך וצא, כך מקובלני מבית אבי אבא [עי"ש בפרש"י], אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים", וכן אמר ר' חמא בר חנינא (ברכות ל"ב ע"ב): "אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה, יחזור ויתפלל, שנאמר (תהלים כ"ז י"ז): 'וקוה אל ה' חזק ויאמץ' ".
וכן שם בילקוט מעם לועז (עמ' שי"ב) כתב : "אמר ר' שמעון בר יוחאי, משל למה הדבר דומה? לאחד שהיה מכה את בנו, ולא היה יודע הבן, על מה הוא מוכה. לאחר שהכהו, אמר לו: לך ועשה דבר פלוני, שציויתיך היום, כמה ימים ולא השגחת בי. כך, כל אותם שנפלו בימי דוד, לא נפלו, אלא על שלא תבעו בית המקדש. והלא דברים קל וחומר, ומה אלו, שלא היה בית המקדש ביניהם, ולא נחרב בימיהם, נעשה להם כך, ונענשו על שלא תבעו אותו; אנו, שחרב בימינו, ואין אנו מתאבלים עליו [על אחת כמה וכמה]! לפיכך התקינו חסידים ראשונים, שיהיו מתפללים שלוש תפילות בכל יום, והתקינו בו: 'אנא, ברחמיך הרבים השב שכינתך לציון עירך, וסדר העבודה לירושלים', והתקינו ברכת בונה ירושלים בתפילה ובברכת המזון", עכ"ל.
על כן הראו לדוד המלך את המלאך מעל גורן ארונה היבוסי (שמואל ב' כ"ד), ושם נעצרה המגפה, כמו שכתוב בדברי הימים א' (כ"א ט"ו): "וישלח ה' מלאך לירושלים… ראה ה' וינחם על הרעה… ומלאך ה' עומד גורן ארנן היבוסי", ודרשו חז"ל: מה ראה ה'? ראה עפרו של יצחק אבינו, ששם העלה אברהם אבינו את יצחק לעולה (הרד"ק שם). וכן פירש הרד"ק בשמואל ב' (כ"ד ט"ז): "הראה הקב"ה דמות מלאך וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים והעמידו סמוך לגרן ארונה היבוסי, כדי שיראהו דוד שם ויתפלל ויעתר לו האל במקום ההוא ותעצר המגפה, ויהיה סימן לדוד כי שם הוא מקום העתירה, ושם יהיה בית המקדש ושם בית התפילה והעבודה, כמו שצוה לו האל על יד גד, להקים שם מזבח, ושם נעתר לו באש שירד מן השמים על העולה, כמו שאומר בדברי הימים".
וכדברי ילקוט שמעוני (שמואל רמ"ז): "אין ישראל רואים סימן גאולה עד שיבקשו את בית המקדש", ע"כ. וכהסבר רבי שמעון בר יוחאי, שהתביעה היתה על שלא בקשו ולא על שלא בנו.
וכדברי הזוהר החדש (פר' ויצא דפו"י דף כ"ח טור א') כנ"ל: שרבי אלעזר בן ערך בכה על חורבן בית המקדש וגלות השכינה, ואמר: אוי לעולם ולזמן ההוא ולדור ההוא, כשיתעורר המלך העליון על העולם [כשיגיע הזמן שבית המקדש צריך להיבנות, הוא הבית לשכינה].
הגמרא בזבחים (נ"ד ע"ב) דורשת על הפסוק בשמואל א' (י"ט י"ח): " 'ודוד ברח… וילך הוא ושמואל וישבו בניות', וכי מה ענין ניות אצל רמה? אלא שהיו יושבים ברמה ועוסקים בנויו של עולם" [כלומר, עסקו בבירור מקומו המדויק של המקדש, שכן המשכן, שהיה בגלגל ארבע עשרה שנה, הועבר לשילה, והיה שם שלוש מאות ששים ותשע שנה. משנחרב שילה הועבר לנוב וגבעון, שהיו חמישים ושבע שנה. ובזמן שהמשכן היה בנוב, ברח דוד משאול, בהיותו כבן עשרים ותשע שנה, וחפשו יחדיו את המקום, שבו בחר ה' שיהיה ביהמ"ק לעולם, כמו שכתוב (דברים י"ב, ה'): "לשכנו תדרשו ובאת שמה", דהיינו, שיש לדרוש ולחפש המקום, שבחר ה' להשרות שכינתו לעולם. באותו לילה מצאו המקום המדויק, שהוא בהר המוריה בחלק בנימין]. וכן מובא בילקוט שמעוני שמואל א' רמ"ז קכ"ט. ועל לילה זה דרשו חז"ל את הפסוק בתהילים (קל"ב): "זכור ה' לדוד את כל ענותו אשר נשבע לה' אם אבוא באוהל ביתי, אם אעלה על ערש יצועי. אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה. עד אמצא מקום לה' " וכו'.
שכן מצוות בנית בית-המקדש, במקומו הקבוע לעולמים, בהר-המוריה, הוא לאחר מינוי מלך על ישראל, ומחיית עמלק. ומאחר ושמואל משח את דוד למלך, ישב איתו לחפש את המקום שבחר בו ה', שכן ישראל מצווים למנות להם מלך, למחות זכר עמלק, ורק אח"כ על המלך לבנות את בית המקדש.